מעבר מקום מגורים לאחר גירושין

אבי ודנה התחתנו ונולדו להם שלושה ילדים. כעבור זמן מה החליטו להתגרש ונקבע כי הילדים יישארו לגור עם דנה, בעוד אבי ינהל עמם הסדרי ראייה. עד כאן הכול טוב ויפה. אולם, שנתיים לאחר הגירושין פגשה דנה את אלון, מושבניק מהגליל. האהבה בין השניים פרחה ודנה מעוניינת לעבור ולגור בצפון עם ילדיה. כעת העניינים מסתבכים.

האם דנה רשאית לעבור לצפון למרות הפגיעה בקשר בין הילדים לבין אבי? האם אבי ייאלץ לקבל כסוף פסוק את החלטת גרושתו? האם הזכות לזוגיות חדשה של האם היא לטובת הילדים? ומהן ההשלכות שיהיו אם הקשר בין הילדים לבין אביהם הביולוגי ייפגע?

מעבר מקום מגורים לאחר גירושין הוא לא עניין פשוט. ננסה להבין מעט כיצד המערכת המשפטית בוחנת את הנושא ומהן הגישות השונות בפסיקה. חשוב להדגיש כי בדומה לסוגיות רבות בדיני משפחה, ובפרט בנושאים הקשורים לילדים, אין תשובה אחת נכונה וכל מקרה נבחן לגופו.

מה קדם למה, הביצה או התרנגולת?

גירושין אינם מהלך קל, וכאשר מעורבים בהם ילדים משותפים הדברים מורכבים עוד יותר. זאת, מהטעם הברור שאף על פי שבני הזוג החליטו להתיר את הקשר ביניהם, הילדים המשותפים קושרים ביניהם לנצח. על פי רוב, במסגרת הליכי גירושין נקבעים הסדרים מפורטים הנוגעים לקטינים מבחינת מזונות, משמורת והסדרי ראייה.

לעתים אחד ההורים מוגדר כהורה משמורן, כלומר הילדים נמצאים בחזקתו וההורה השני זוכה לקיים איתם הסדרי ראייה. כאשר ההורה המשמורן רוצה להעתיק את מקום מגוריו, מדובר בהחלטה אשר משפיעה הן על הילדים והן על בן הזוג לשעבר. היות שהעתקת מקום מגורים לאחר גירושין אינה מעוגנת בחקיקה, היא נתונה לפרשנות משפטית.

באופן עקרוני, כאשר הורה משמורן מבקש לעבור למקום מגורים אחר, וקיים חשש כי יהיה בכך שינוי מהותי לרעה בטובתם של הילדים או בטובתו של ההורה השני, נוצר מתח בין זכויות יסוד חשובות - זכות ההורה המשמורן לחופש תנועה, זכות ההורה הלא משמורן לניהול קשר רציף וזמין עם ילדיו וטובת הילדים, אשר עומדת לבדה אך קשורה בטבורה לזכויותיהם של ההורים.

הגישות השונות בפסיקה

לפי הפסיקה, קיימות שתי גישות מובילות לבחינת סיטואציות של שינוי מקום מגורים לאחר גירושין. הגישה הראשונה והמקלה יותר, מבכרת את "חירות התנועה" של ההורה המשמורן על פני "טובת הילד". במילים פשוטות, כל עוד סביר להניח שהילדים "ישרדו את המעבר", אין למנוע מההורה המשמורן לעבור למקום מגורים אחר.

בהתאם לגישה זו, בית המשפט רואה במעבר כאילו כבר התבצע, וכעת נותר רק לבחון כיצד להתאים את הסדרי המשמורת. גישה זו מצאה ביטוי בשורה של פסקי דין, ופורטה בהרחבה בפסק דין שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בנצרת בשנת 2011.

מנגד, קיימת גם גישה אחרת ומרחיבה יותר, אשר מציבה לעניין מבחנים שונים ודווקניים, למשל האם המעבר מצדיק את צורכי הילדים וטובתם? האם מערכת היחסים של הילדים עם ההורה שאינו משמורן תיפגע, בדרגת חומרה שיש בה כדי לסתור את "חירות התנועה" של ההורה המשמורן? האם בגין המעבר קיים סיכוי של פגיעה משמעותית בהסדרי הראייה שנקבעו בהליך הגירושין? מהו המרחק בין מקום המגורים הנוכחי לבין מקום המגורים החדש? האם יש מקום לתת משקל לגיל הילדים, כאשר יש לציין כי דין ילדים קטינים אינו כדין ילדים על סף הבגרות? וכן מהי מידת ההשפעה על חייהם של הילדים מבחינת ניתוקם ממקום מגוריהם, בהתחשב למשל בעובדה שהילדים כבר עברו מהפכה רגשית בשל הגירושין?

התשובה משתנה ממקרה למקרה ותלויה גם בייצוג המשפטי

הדרך בין הגישות הללו משתנה משופט לשופט, וטרם נקבעה הלכה מחייבת בעניין זה. כמו כן, ההבדלים בפסק הדין מושפעים גם מאופן הצגת הדברים בפני בית המשפט, וניהול אסטרטגיה נכונה מצד עורך דין העוסק בתחום. לא פעם מדובר בפסקי דין הכוללים גם חוות דעת מצד מומחים מקצועיים, נתונים מחקריים, מאמרים אקדמיים רלוונטיים ועוד.

חשוב אפוא שההורה המשמורן אשר מתכנן לעבור למקום מגורים חדש, יתייעץ עם עורך דין מטעמו בטרם הוא מבצע "התנתקות חד צדדית". מנגד, גם להורה הלא משמורן קיימות זכויות רבות מבחינה זו, ומומלץ שיפנה לייעוץ משפטי כדי לעמוד עליהן.

ישנם הסדרי משמורת שיכולים לגשר על פערים גיאוגרפיים, אך ההורים חייבים להכיר במחויבותם כלפי ילדיהם גם לאחר הגירושין. יפים לכך דברי שופט, אשר קבע בפסק דין בעניין זה שכשהורים מביאים ילדים לעולם, הם חייבים לדעת שעליהם "לוותר" על זכויות רבות.