מדוע ציבור המתדיינים בישראל הפונה לקבלת סעד מהמפקחים על רישום המקרקעין המוסמכים לדון, בין היתר, בסכסוכים הנוגעים לבתים משותפים, נדרש לפנות לבתי משפט השלום לאכיפת פסקי הדין וההכרעות שניתנים לטובתו?


ואם סעיפי החוק הרלוונטיים (מחוק המקרקעין ומפקודת בזיון בית-משפט) מובילים למסקנה כי סמכותם של המפקחים הינה לאכוף את הכרעותיהם על פי פקודת ביזיון בית המשפט, מדוע בתי המשפט והמפקחים סומכים ידיהם ונתלים בפסיקה שהחלה בהחלטה של יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת (שופט העליון בדימוס, אליהו מצא) – בבחינת "פרשנות נגררת"?


בחינת המסגרת החקיקתית והיסטורית הפסיקה, אינה מספקת מענה לשאלות הללו. בפועל ישנו רצף של החלטות ופסיקות שמכריחות את בעלי הדין שזכו בפסקי דין אצל המפקחים לגשת לקבלת סעד לבתי המשפט, מבלי שניתנו הסברים ונימוקים להחלטות הללו.


האם סמכותם בפועל של המפקחים על רישום המקרקעין מתיישבת עם רצון המחוקק?


למעט קביעות פרטניות וכמעט נדירות של שופטי השלום (אפעל-גבאי ויחזקאל ברקלי) מרבית השופטים מקבלים עליהם את הסמכויות לדון בבקשות לפי פקודת ביזיון בית המשפט (בבחינת עובדה קיימת) כשלמעשה ומקריאת הוראות סעיפים 74 ו–76 לחוק המקרקעין, סמכויות אלה הוקנו למפקחים.


עד להחלטתו של השופט הימן לא התקיים דיון מעמיק בסוגיות העולות מסעיפי החוק (74 ו–76 לחוק המקרקעין וסעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט) וברור כי מוטב היה לעשות כן ולו בשם המדיניות המשפטית הרצויה (וזו שאליה התכוון המחוקק) כאשר השווה את מעמדם של המפקחים על רישום המקרקעין לזה של שופטי בית משפט השלום.


לראשונה ניתנה החלטה על ידי בית משפט, הפורטת את ההיסטוריה החקיקתית וגלגוליה ומסבירה מדוע הגישה הרווחת כיום, לפיה המפקחים על רישום המקרקעין אינם דנים, הלכה למעשה, בבקשות לפי פקודת בזיון בית משפט, אינה מתיישבת עם רצון המחוקק.


השופט הימן הגיע לתוצאה כי כלל ההיבטים המשפטיים, מחייבים הכרה בסמכותם של המפקחים על רישום המקרקעין להידרש ולדון בבקשות לפי פקודת בזיון בית-המשפט בכל הנוגע להחלטות, צווים ופסקי-דין אשר יצאו תחת-ידיהם של המפקחים.


החלטה זו, אינה מהווה פסיקה מחייבת, אך נשענת היא על אדנים חקיקתיים ומשפטיים, איתנים ומוצקים, וראוי יהיה לעורר דיון מעמיק במתן הסמכות, ואף לשקול תיקון/ הבהרה חקיקתית או מתן הנחיה גורפת אשר תייעל את ההליכים ותיצור ודאות אצל ציבור המתדיינים. קיימת חשיבות ליכולתו של בעל דין לממש את זכויותיו, תוך שזכות הגישה לערכאות נשמרת ולא מציבים בפניו חסמים פרוצדוראליים אשר יירפו את ידיו.


חיזוק לגישתו של כבוד השופט הימן, ניתן למצוא בהחלטות דומות של שופטי בתי המשפט, אשר ניכר כי פועלים הם יותר ויותר להחזרת התיקים המובאים בפניהם למפקחים, על מנת שיבהירו או יכריעו באופן שבו יש לאכוף (ליישם) את הכרעתם.


ייתכן והבהרה/ הנחיה שכזו או תיקון חקיקתי שיצור ודאות באשר לסמכותם של המפקחים, תגדיל את מספר הבקשות שתוגשנה למפקחים על פי פקודת הביזיון, אך אל מול תוצאה שבה בעלי דין אינם מממשים את זכותם בהתאם לפסק דין שניתן לזכותם, נדמה כי מדובר ב"מחיר מערכתי לא גבוה".


אני סבור, כי העלאת המודעות לגבי המפקחים ופסיקותיהם, כמו גם, מתן הסמכות לאכיפת פסקי הדין הניתנים על ידם, בעניינים המצויים בתחומי המומחיות שלהם, תגביר את האמון במפקחים, תצמצם את היקף ההתדיינויות הנוגעות לפקודת הביזיון ותתמרץ את המתדיינים לקיים את הכרעות המפקחים.