האם אי פעם חשבנו לעצמנו כמה כספים אנו מוציאים מידי שנה על תחבורה? כנראה שברגע זה רוב הקוראים מתחילים להריץ בראש מספרים וחישובים ומתעייפים אחרי מס' שניות. הסיבה לכך פשוטה: אנו מוציאים מידי שנה עשרות אלפי שקלים על תחבורה אליה נלוות הוצאות כמו:

 

רכישת מכונית, דלק, טיפולים, ביטוחים והיד עוד נטויה. האבסורד הוא שרוב ההוצאות בגין תחבורה בכלל נועדו לאפשר לנו להתפרנס, שכן רוב רובו של השימוש שאנו עושים ברכבנו היקרים נועד לשרת אותנו לשם הגעה לעבודה וממנה הביתה. יתר השימושים שאנו עושים במכוניתנו (לצרכים פרטיים) נמוך בעשרות אחוזים מהשימוש לצורכי עבודה. במילים אחרות, יש יותר סיכוי שאנו ניפגע בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה מאשר בתאונת דרכים "טהורה".

 

לנקודה זו יש השפעה ישירה על זכויותינו כמבוטחים בביטוח הלאומי וכמבוטחים בפוליסת החובה השמורה בתא הכפפות ברכבנו. מדוע?

 

התשובה נעוצה בסעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים הקובע כי במקרה שתאונה היא גם תאונת דרכים וגם תאונת עבודה, החלטת הוועדה הרפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי בדבר נכותו של הנפגע כתוצאה מהתאונה, תחייב גם במסגרת התביעה האזרחית. לעומת זאת כאשר מדובר בתאונת דרכים "טהורה", על בית המשפט למנות מומחה מטעמו אם השתכנע כי קיימת "ראשית ראיה לקיומה של נכות צמיתה".

 

סעיף 6ב לחוק הפיצויים מביא למצב בו לעיתים (וכל מקרה לגופו) יש לשקול בכובד ראש ומבעוד מועד האם עדיף להיבדק על ידי הוועדה הרפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי ועוד לפני הגשת התביעה האזרחית לבית המשפט. לכן, תמיד רצוי להיוועץ בעו"ד לאחר קרות תאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה ובטרם נקיטת צעדים לקראת תביעה עתידית.