מסתבר שגם בית המשפט אינו סבור שמלאכתן של הוועדות הרפואיות נעשית נאמנה. ב-29.10.2016 ניתנה החלטה בערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים על ידי השופט ד"ר טל גולן, בה הוא מותח ביקורת קשה על התנהלות הוועדה.


אביא כאן בכמה מילים את הסיבה להגשת הערעור, ולאחריה אסביר.


אדם כבן 40 פנה לביטוח הלאומי בתביעה לקצבת נכות, כשהוא סובל מבעיית לב, אפילפסיה, אבן בכליה והגבלה בעמוד שדרה מותני. ועדת ערר רפואית אליה פנה קבעה לו אחוזי נכות לצמיתות בגובה של 46% וכן נקבע כי אובדן כושר העבודה שלו אינו עולה על 50% ולכן אינו זכאי לקצבה.


באמצעות עורך דין הוא פנה לבית הדין האזורי לעבודה בנצרת וערער על החלטת הוועדה הרפואית. השופט גולן שדן בערעור קיבל את ערעורו וקבע כי עניינו של המערער יוחזר לוועדה הרפואית לעררים על מנת שתדון שנית בתיק ותנמק את החלטותיה.


כמי שמכיר היטב את פעילות הוועדות הרפואיות וועדות הערר, לא מצאתי בהן הרבה תום לב ורצון לעזור, אך במקרה המובא כאן נעשה על ידי חברי הוועדה ממש ניסיון להתחזות כדנים כמתחייב מהוראות החוק במקרה שלפניהם. השופט גולן היטיב להבין את ההתחזות ולכן קיבל את הערעור.


האם החלטת ועדת הערר נקבעה בתום לב?


סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כי במסגרת ערעור על החלטות ועדות רפואיות לעררים, בית הדין לעבודה מוסמך לדון בשאלות משפטיות בלבד. על פי הפסיקה הקיימת, על בית הדין לבחון האם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים, או התעלמה מהוראה המחייבת אותה.


לעומת זאת, קביעת סעיפי הליקוי ושיעור הנכות אלו החלטות הנמצאות בתחום הסמכות הבלעדית של הוועדה, אך יש עליה חובה לנמק את החלטותיה, על מנת לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין.


החלטת השופט גולן הסתמכה גם על פסיקה קודמת על פיה נקודת המוצא לקביעת אי כושר צריכה לבטא דרגה אובייקטיבית של אי כושר לעבוד, ולכן על ועדת הערר להחליט על דרגת אי הכושר על פי נסיבותיו האישיות של הנכה, למשל יכולת לחזור לעבודה קודמת, גיל, השכלה ויכולת אינטלקטואלית או פיסית.


בניגוד לפסיקה זו, השופט גולן קובע כי הוועדה הרפואית ציטטה מתוך המסמכים הרפואיים וציינה את הליקויים הרפואיים שנקבעו על ידה. היא גם ציינה כי הביאה את כל הגורמים הרלוונטיים בחשבון, אך למעשה היא לא התייחסה לעצם הליקויים, לא להשפעה המצטברת שלהם, ולא הסבירה מהו הבסיס לקביעותיה, כמו כן היא לא קיימה דיון נפרד בליקויים, במיוחד לא בליקוי הנובע ממחלת הלב ומהשלכתו על כושר העבודה, ולא בליקוי הנובע ממחלת האפילפסיה, ואיך תכיפות ההתקפים וחומרתם משפיעה על יכולת המערער לעבוד.


השופט גולן מביא פסיקה נוספת ממנה עולה כי הוא רואה את החלטת הוועדה כ"מתחזה כמנומקת" אך למעשה אינה כזאת. לכן קיבל את הערעור והחזיר את הדיון לאותה וועדה על מנת שתשלים את הדיון כפי שהיה צריך להיעשות מלכתחילה, ופסק בנוסף גם תשלום שכר טרחת עורך דין צנוע בגובה 2500 ש"ח.


לסיכום, אנו רואים בקבלת הערעור ביקורת קשה על הוועדה שניסתה להערים על בית המשפט ולחסום אפשרות של בית המשפט לבקר את עבודת הוועדה. למרבה הצער, החזרת עניינו של המערער לאותה ועדה לא נותנת תקווה רבה שהחלטתה תשתנה עם מתן ההנמקות.
מאת: עו"ד רונן לפיד