רשלנות רפואית במשפט העברי

היהדות מתייחסת למקצוע הרפואה כ"עיסוק של מצוה" דבר שכמעט לא קיים בשום מקצוע לא תורני אחר. וכך פסק רבי יוסף קארו בספרו "שולחן ערוך":

"נתנה התורה רשות לרופא לרפאות. ומצוה היא. ובכלל פיקוח נפש הוא. ואם מונע עצמו, הרי זה שופך דמים, ואפילו יש לו מי שירפאנו, שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות. ומיהו לא יתעסק ברפואה אלא אם כן הוא בקי, ולא יהא שם גדול ממנו, שאם לא כן, הרי זה שופך דמים. ואם ריפא שלא ברשות בית דין, חייב בתשלומין, אפילו אם הוא בקי. ואם ריפא ברשות בית דין וטעה והזיק, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ואם המית, ונודע לו ששגג, גולה על ידו." (שולחן ערוך, יורה דעה סימן שלו סעיף א').

רופא מנתח שפגע במהלך הניתוח מחמת אי זהירות באבר אחר שלא היה פגוע והזיק או המית את החולה כתוצאה מכך, אם יש לרופא הסמכה לעבוד כרופא, חייב בדיני שמים (מבחינה מוסרית) לשלם את הנזק אך בית דין לא יכול לחייב אותו לשלם, ואם גרם למות החולה עליו לעשות תשובה גדולה על מעשהו שגרם למות אדם מחמת חוסר זהירותו, אך אם אין לרופא הסמכה לעבוד כרופא אף על פי שהוא מבין ברפואה חייב לשלם מה שהזיק, כפי שנפסק בשו"ע לעיל, "ואם ריפא שלא ברשות בית דין, חייב בתשלומין, אפילו אם הוא בקי".

מהי אחריותו של הרופא במתן הטיפול הרפואי?

אם רופא מוסמך עשה ניתוח או נתן תרופות על סמך הבחנתו, כנהוג על פי כללי הרפואה, והניתוח לא הצליח או שהתרופות הזיקו לחולה - הרופא פטור מכל אחריות.

רופא שטעה בשקול הדעת ולא אבחן כראוי את המחלה, וכתוצאה מכך נתן לחולה תרופה לא נכונה או שניתח אותו במקום שלא נדרש, או רופא מרדים שנתן חומר הרדמה לחולה שהיה רגיש לאותו חומר, או נתן לחולה כמות גדולה מן המקובל וכתוצאה מכך החולה ניזוק או נפטר, תלוי הדין בנסיבות:

אם היתה לרופא האפשרות להתייעץ עם רופאים נוספים, ובפרט אם הם מומחים יותר גדולים ממנו אך הוא לא עשה זאת, חייב הרופא בדיני שמים על כל מה שגרם, הן נזק ממוני והן נזק גופני ועליו לעשות תשובה ראויה אם החולה מת מחמת זה.

אולם, אם לא היתה לרופא אפשרות להתייעץ עם רופאים אחרים, למשל מקרה דחוף - רופא צבאי שטיפל בפצוע בשטח, מאחר ולא ניתן היה לטלטל את החולה לבית חולים עקב מצבו הקשה, או רופא צעיר שהיה תורן בחדר מיון וקיבל לפתע חולה במצב קריטי המחייב לבצע ניתוח באופן מיידי ולכן נבצר ממנו לבצע את הבדיקות המקובלות לפני ניתוח - במקרים אלה פטור הרופא על הנזק שגרם.

באילו מקרים הרופא פטור מאחריות?

אדם רגיל שנקלע לפתע למצב של חולה בסכנת חיים ואין לו אפשרות להזעיק עזרה מקצועית דחופה להצלת חיי החולה, כמו למשל מקרה שהביא החתם סופר בתשובותיו שפטר עקרת בית שמיהרה להציל את העוזרת שהתעלפה ומחמת מהירותה לקחה בטעות בקבוק שהכיל חומר רעיל ושפכה לפיה וכתוצאה מכך מתה העוזרת.

במקרה כזה פעלה האישה כמו שכל אחד אחר שאינו מקצועי מתנהג בשעת לחץ, שמשתדל לנסות להציל במהירות כפי הבנתו, ומחמת המהירות והלחץ הנפשי הוא עלול לעשות מעשים שאינם זהירים דיים, ולכן אם מחמת המהירות הזיק לחולה, דינו כאנוס ופטור.

רופא שטיפל בחולה במחלה רגילה שיש לה טיפול מקובל ולמרות זאת החולה ניזוק, והתברר אחר כך שאילו היה מבצע בדיקות נוספות ניתן היה למנוע את הנזק, הרופא פטור, כי לא היה עליו להעלות על הדעת לטפל בחולה באופן שונה ממה שלמד.

אמנם אם כדי לאבחן את מצבו של החולה ואת דרך הטיפול המתאימה זקוקים לשקול דעת מרובה, והיה על הרופא המטפל להתייעץ עם רופאים מומחים אחרים אך הוא נמנע מכך והתברר אחר כך שטעה בשיקול הדעת והזיק לחולה, אף על פי שמעיקר הדין דינו של הרופא הנ"ל כדין כל מזיק אחר והיה מקום לחייב אותו בתשלום מלוא נזקיו של החולה, מכל מקום כדי שלא ימנעו הרופאים מלרפא הקלו חז"ל על הרופאים שהזיקו בשגגה ופטרו אותם מדיני אדם וחייבו אותם רק בדיני שמים.

הכותבים:

עו"ד רונן לפיד, סא"ל במיל. בעל משרד עו"ד בכרמיאל, עוסק בדיני נזיקין וברשלנות רפואית.

עו"ד אפרים בנדר, עוסק בדיני נזיקין ובמשפט עברי.