זיכוי נאשמים בעבירות סביבתיות

כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של הזרמת שפכים לים והשלכת פסולת לרשות הרבים, זאת בניגוד לתנאי היתר להזרמת שפכים לים שהיה לנאשמת 1 בתקופה הרלוונטית לכתב האישום ובניגוד לחוק שמירת נקיון והחוק למניעת זיהום ים ממקורות יבשתיים.
כתב האישום הוגש גם כנגד נושאי משרה בכירים בנאשמת.

בית המשפט זיכה את הנאשמים מהעבירות המיוחסות להם

תוצאות הדגימות שהוגשו לבית המשפט אינן קבילות כראיה לאמיתות האמור בהן לאור העובדה, כי מי שבדק בפועל את הדגימות לא חתם עליהן וכאשר עדת התביעה שבאמצעותה הוגשו התוצאות אישרה כי היא עצמה לא ערכה את הבדיקה.

המאשימה לא הביאה כל ראיה, איזה כמות ואיזה ריכוז היה לשפכים שהוזרם לים. תוצאת מחדלה זה של המאשימה אינו עניין של מה בכך, שכן על פי תנאי ההיתר להזרמת שפכים לים שבידי הנאשמת 1 מותר לנאשמים להזרים שפכים ולהשליך פסולת עד לכמות מסוימת ליום.

בנוסף ובמצטבר, נפסק כי המאשימה לא הצליחה להוכיח שהנאשמים הם אלו שגרמו להגעת אותה פסולת למקום אליו הגיעה.

בית המשפט פסק, כי עבירה של השלכת פסולת לרשות הרבים המיוחסת לנאשמים היא מסוג העבירות של אחריות קפידה, דהיינו אדם יהא פטור מאחריות בגין עבירה זו אם עשה כל שניתן על מנת למנוע את העבירה. בית המשפט מצא, כי האמצעים הטכנולוגיים שהיו מצויים במפעל של הנאשמת 1 במועדים הרלוונטיים, לצד אמצעים הנדסיים ופעולות אנוש, עומדים בסטנדרטים מקובלים ואפילו מחמירים לנקיטה בצעדים נאותים כדי לעמוד בתנאי ההיתר ולהימנע מהגעת פסולת שלא על דרך הזרמה בהיתר. משכך, בית המשפט קבע, כי הנאשמים עמדו בנטל להוכיח כי עשו כל שניתן למנוע את העבירה, והמאשימה לא הצליחה להפריך גרסתם זו.

בית המשפט קבע כי יש לזכות את הנאשמים בטענת אין להשיב לאשמה- no casa to answer המהווה מאורע משפטי נדיר במחוזותינו.