ראשית דבר:
מבחינה משפטית טהורה, נושה, בבואו להיפרע מהחייב על דרך מימוש נכסיו, יכול להטיל עיקול גם על נכסי קנין רוחני בו לחייב זכויות בעלות או זכויות אחרות. ואולם בעיה נוצרת כשההבדלים המובנים בין נכסים מוחשיים ובין נכסי קנין רוחני מקשים על קבלת התוצאה הצפויה מעצם העיקול והיא מימוש הנכס לצורך פירעון החוב. במאמר זו אנסה לעמוד על אותם הבדלים, תוך הדגשת משמעותם והשפעתם על הליך העיקול ומימוש הנכס. כאן המקום להעיר כי אין כוונתי במאמר זו להתייחס למצבים של הפרת קנין רוחני על ידי אחר, שהרי לצורך כך קיימים גם סעדים משפטיים אחרים כגון צו מניעה, צו תפיסה ועוד.

עיקולי נכסים, משמשים כאמצעי משפטי עיקרי להצמדת נכס בעל שווי כלכלי לסכסוך משפטי שאינו קשור דווקא לאותו הנכס, על מנת לאפשר לזוכה לממש את זכייתו בדין על דרך מימוש הפוטנציאל הכלכלי הטמון בנכס בין אם ע"י מכירתו, בין אם ע"י החלפת הנכס בתמורה לפירעון החוב ובין אם על דרך הנאה מפירות הנכס לאורך זמן. סוף המאה הקודמת ותחילת המאה הנוכחית מתאפיינת בהעברת משקל ניכר לנכסים רוחניים על כל סוגיהם כולל מידע כשהמאפיין העיקרי שלהם הוא העדר פיזיות לנכס. על המשמעות המיוחדת של הקנין הרוחני בעידן הנוכחי אמר השופט אדלר את הדברים הבאים: "יצוין, כי בענף ההי-טק קניינה הרוחני של חברה INTELLECTUAL PROPERTY הוא אחד מנכסיה החשובים ביותר וחברות ההי-טק משקיעות בו ממון רב. ההגנה על הקניין הרוחני מתבצעת באמצעות רישום פטנטים, זכויות יוצרים וכו."

מפולת ענף ההי-טק בשנת 2001 וקריסת עשרות אלפי החברות עתירות הידע בעולם כולו הותירו מיליוני נושים, גדולים כקטנים, ללא נכסים ממשיים אותם ניתן לממש לאחר בירור הסכסוך המשפטי הנובע מקריסת החברות. עיקר הנכסים שנתגלו ע"י כונסים ומפרקים בחברות שהגיעו לחדלות פירעון היו נכסי קנין רוחני אותם לא ניתן לחוש, לראות ולתפוס במשמעות הישנה של המלה.

מהי המשמעות הקניינית של אותם נכסים רוחניים בבבואת הליך העיקול, מה היקפן, תחולתן ותוקפן וכיצד ניתן להפיק מהם ערך כלכלי.

הבעייתיות בשימוש בנכסי קנין רוחני כבטוחות מרצון [שעבוד-קנין] או שלא מרצון [עיקול- דיוני], נובעת כאמור ממספר גורמים. גורמי הזמן והתקופה שייכים לקבוצת גורמים אחת. ההתקדמות הטכנולוגית, התחלופה הגבוהה והחדשנות התכופה גרמו לכך שגם אם הקנין הרוחני היה בעל ערך כלכלי בזמן מתן אשראי לדוגמא, הרי שעקב היכולת הטכנולוגית הגבוהה, במקרים רבים אין משמעות להגנה הניתנת בדין ע"י חוק הפטנטים ל- 20 שנה כיוון שכבר לאחר שנים מעטות תכונות הפטנט ויתרונותיו נעלמו כלא היו.

אתחיל דווקא בשתי דוגמאות מהעת האחרונה כדי להמחיש את עומק הבעיה.
בשנת 2000 גייסה חברת טנדו תקשורת וטלפוניה 38 מליון דולר ממשקיעים פרטיים, בנקים וקרנות הון סיכון על מנת לפתח מערכת תקשורת מתוחכמת. במהלך הפיתוח החלה החברה בהליכי רישום 8 פטנטים על שמה בארץ ובכמה ארצות נוספות. במהלך מרץ 2001, כשהבינה החברה כי עקב קריסת שוק הנסד"ק בארה"ב לא תוכל להנפיק החברה שעדיין לא ייצרה מאומה, לפי שווי של רבע מיליארד דולר, הודיעה על חדלות פירעון, פיטרה כל עובדיה ונעלמה יחד עם מנהליה. לאחר שמונו כונס נכסים ומפרק לחברה התברר כי למעט כמה מערכות מחשב וציוד משרדי שאינו עולה בהיקפו על מליון ₪, לא היו לחברה כל נכסים נוספים למעט אותם 8 פטנטים שהיו בתהליך בקשה לרישום. בדיקה מעמיקה יותר אצל רשם הפטנטים העלתה כי הרישום לא הושלם ועל כן ספק אם לפטנטים אלה ערך קנייני ממש. בנוסף התברר כי במהלך החודשים שקדמו להודעת חדלות הפירעון, ניסו המנהלים להעביר את מחצית הבעלות הרשומה על הבקשה לרישום הפטנטים על שם חברה אחרת [פרטית] הרשומה בארה"ב, תוך נסיון לכאורה להבריח את הנכסים היחידים בפוטנציה שעוד נותרו לחברה.

בנוסף, כיוון שלהשלמת תהליך רישום הפטנטים דרושים כספים רבים שלא היו בידי הכונס והמפרק, הפכו הרעיונות שכמעט הבשילו לנכס קנייני רב ערך, לנכס מכביד שאינו שווה מאומה. קל להבין מדוגמה זו את הבעייתיות הנובעת מנכסים וירטואליים שאי אפשר לתופסם באופן פיזי, ומכאן שקשה שבעתיים להפוך את הליך עיקולם לתוצאה של מימוש כספי.

בשנת 1999 גייסה חברת מרלינט כמה מיליוני דולר לצורך פיתוח ייחודי לכאורה של תקשורת דרך האינטרנט. לאחר כשנתיים של השקעות והוצאות, הגיעה החברה לחדלות פירעון. שש בקשות לרישום פטנטים שאמורים היו להניב מיליוני דולרים למשקיעים נותרו בראשו הקודח של היזם הצעיר שלקח את רעיונותיו למקום אחר.

יש לזכור כי עיקר הרציונאל מאחורי דיני הפטנטים אינו טובת הממציאים אלא טובת הציבור שהרי עידוד הממציא יביא לשיפור החיים דרך הגברת היעילות הכלכלית ובתמורה ניתנת ההגנה המוגבלת לממציא.

חוק ההצאה לפועל מגדיר נכסים כמטלטלין, מקרקעין וכן "...זכות קיימת או עתידה". ההבדל העיקרי לעניינינו בין נכס מוחשי, קרי מקרקעין או מיטלטלין ובין נכס רוחני, מתבטא בעובדה שהנכס המוחשי אחד הוא. כשמדובר על עיקול, או שעבוד לצורך העניין, של נכס מוחשי, ברור באיזה נכס או חפץ מדובר. ניתן לסמנו, לבודדו, לייחדו, לשים עליו שומרים ולמנוע כניסה ושימוש פיזי ע"י אחר, ולית מאן דפליג שאותו נכס ספציפי – אין שני לו בין אם זה מקרקעין, רכב או כספים בחשבון בנק.

ההפך הגמור בנכס הרוחני. הפטנט כקנין רוחני, תחילתו ברעיון אצל הממציא, וגם מבלי שיפעל לרישומו על פי דין, הרי שהוא בעליו במובן החיובי של הזכות. יכול הוא לפתח את הרעיון, למכור אותו, ליהנות מפירות ההמצאה ואף להורישו או להעלימו. הפן השלילי של הנכס הוא יציר החוק. כלומר המושא של הקנין הרוחני, החפץ עצמו, ניתן להעתקה ולשכפול עד אין סוף וההגנה הניתנת ע"י הדין הינה הגנה קניינית על הפירות ועל הזכות למנוע את ההנאה מאותה העתקה ע"י שימוש בדין אך אין היא מונעת את ההעתקה עצמה. ומכאן ברורה הבעייתיות בהטלת עיקול על אותו נכס בלתי מוחשי שכל כולו זכויות למניעת הנאה מאחר. אין לבעל הקנין הרוחני מטרה אליה הוא יכול לכוון חציו ולשמור מפני הפרה [הוירטואלית בעצמה], הפוגעת בקנין. הזכות היא in rem אלא שייתכנו מיליוני פוגעים ומפירים ומכאן ההבדל המהותי והקיצוני בין נכס מוחשי לרוחני.

הבדל זה יוצר בעיות לנושה המעוניין להיפרע מהחייב וכל שנתן לו החוק לצורך שמירה על הנכס הוא סעד העיקול על הקניין הרוחני [יוער כי אין הכוונה לאמצעים למנוע מאחר השימוש בנכס אלא להיפרע מהחייב בלבד].

אחת השאלות המתעוררות היא האם כלל ניתן לעקל קנין רוחני כגון פטנט וכיצד ניתן לבצע העיקול בפרקטיקה. ובמה דברים אמורים. אם ננסה להקיש מחוק העיכבון, הרי ששם ישנה מחלוקת בשאלה האם נכס ללא ערך כלכלי הוא אכן נכס. האם האפשרות לממש עיקול משפיע על האפשרות לעיקול. נשאלה השאלה הניתן לעכב נכס בהקשר לחוב ספציפי במקרה בו אי אפשר לדעת מה שווי הזכות? ע"פ השופט שטרוזמן בפס"ד מסטר נ' הרצוג לא ניתן לעקל נכס ללא שווי כיוון שנכס ללא ערך כלכלי אינו נכס שהרי ללא ערכו הכלכלי הוא מאבד מתכונתו כנכס.

פטנט, לפני הרישום ועל פי רוב גם לאחריו, אין לו ערך כלכלי כלל ועיקר. אין אפשרות להעריך את שוויו ע"פ ההשקעות שהושקעו בפיתוחו שהרי אם הפטנט לא יגיע לשלב הסופי של היצור והשיווק, רבים הסיכויים שיאבד בדרך ויעלם כמו עשרות אלפי פטנטים אחרים לפניו. ואולי דומה דין הפטנט לפני מימוש הרעיון והיכולת הוודאית לכמתו בשווה כסף לדינו של דמי מפתח כפי שנקבע בפסיקה - תקווה או ציפייה ולא זכות הניתנת לעיקול? בפס"ד לוי נ' כקשור קבע השופט וינוגרד כי לגבי נכס פרטי דמי המפתח העתידיים הינם רק תקווה וצפייה ולכן אינם נכס בר עיקול להבדיל מנכס מסחרי בדמי מפתח. כלומר מהסיכוי לממש בערך כלכלי ניתן לגזור את התשובה האם נכס הוא קנין הראוי לעיקול אם לאו. כאשר התעוררה השאלה הניתן לעקל צפיית החייב לקבלת נכס כלכלי ענה בית המשפט בשלילה. אם כך האם יתכן כי הפטנט עד לכניסתו למסגרת וודאית בעניין היכולת למכרו או לקצור ממנו פירות אינו נכס כלל? השופט ברק בפס"ד בנק המזרחי קבע שקנין הוא כל אינטרס אשר יש לו ערך כלכלי. מכאן בדומה לשופט שטרוזמן, יש לערך הכלכלי משמעות רבה בהגדרת נכס כקנין. ואולם גם זכות אובליגטורית – חיוב- הינה ע"פ האמור קנין ונוצר ערבוב בין דיני הקנין לדיני החיובים. וכבר אמר השופט זמיר כי אם יורחב ההיקף של הקנין יתר על המידה תיחלש עוצמת ההגנה על זכות זו. אמנם שם נאמרו הדברים לגבי היקף ההגנה החוקתית על הקנין אך יפים הדברים גם לעניינינו.

האם יש הבדל מהותי בין אי היכולת לעקל ציפייה להיווצרות חוב עתידי כיוון שהיא עדין איננה נכס כלשהו לבין היכולת לעקל זכות על פטנט שברגע היווצרותו ועל אף שקיבל מעמד של פטנט רשום, אין יכולת לצפות האם יניב תמלוגים בעתיד, במיוחד כשהפטנט הוא "על הנייר". לפי פרופ' ויסמן - אם ניתן לערוך חוזה להעברת דבר בלתי ודאי כגון ציפייה אין כל סיבה שלא יהיה ניתן לעקל צפייה זו. ובכלל נשאלת השאלה אם מוכנים להכיר בציפייה עתידית לקבלת דבר כנכס, מתי בדיוק עוברת הבעלות על אותו נכס. הרוב טוענים שהבעלות עוברת רק לאחר שלמעביר יש בעלות בעצמו על הנכס - הציפייה ועד אז יש לרוכש רק זכות חוזית. יתרה מזו, אם ניתן לעקל ציפייה אך ורק כשמתגברים הסיכויים שהציפייה תהפוך לוודאית יותר ואינה בחזקת ציפייה יותר, איזו דרגה של הסתברות נדרשת להפוך ציפייה לנכס ודאי?

דבריה של השופטת א. פרוקציה בפס"ד אלוני נ' זנד כוללים את הפטנט כדוגמא לנכס הניתן לעיקול על אף שאין יכולת להעריך את ערכו הכלכלי בדומה לחקלאי הנותן כבטוחה, להלוואה שנטל, את יבוליו העתידיים. והרי אין נכס עתידי שאינו ניתן כלל להערכה כיבול חקלאי היכול להניב או לנבול בהתאם למזג האויר וכמות הגשמים השנתית.

גם פרופ' ויסמן נוטה לקבל את הגישה שניתן לעקל ציפייה סבירה וזאת מתוך נקודת המוצא כי אם ניתן משפטית לכרות חוזה להעברת דבר בלתי ודאי כגון ציפייה [נכס בהורשה עתידית], ניתן גם לעקלו.

מכאן שהדעה הרווחת כיום במשפט הישראלי היא שגם ציפייה לקבלת דבר בעל ערך כלכלי בעתיד תחשב כנכס קנייני וניתן לעקלה לטובת נושה.

יחד עם זאת, שונה הדבר מהטלת עיקול על נכס מוחשי כגון מקרקעין או מיטלטלין. גם אם הוא מאבד את רוב שוויו עדין ניתן לשום אותו על פי קריטריונים מקובלים באותו ענף אליו הנכס שייך. לא כן הדבר בנכס רוחני שלעיתים אין כל וודאות בעצם התממשותו מרעיון למוצר ואפילו בגדר רעיון לעיתים אין כל וודאות להיתכנותו, גם אם עמד בכל הקריטריונים לקבלת מעמד של פטנט על פי דיני הפטנטים. ומכאן שאין כל משמעות להערכתו על פי גובה הכספים שהושקעו בפיתוחו, מה שאין כן בנכסים מוחשיים. לדוגמא, מקרקעין ששווים בטל בשישים אך הושקע סכום מסוים במבנה הנמצא עליו, ניתן להעריך שווי המבנה גם אם צריך לנכות עלויות פחת וכדומה או ההיפך כשהמבנה הופך לבטל בשישים אך שווי המקרקעין נותר בעינו.

בטרם נבדוק מהן תוצאות הטלת עיקול על פטנט הבה נבחן את יציבות הבעלות על פטנט.
תחילה מקבל בעליו אישור כי הוגשה בקשה לרישום הפטנט והוא מוגן לכאורה לתקופה של שנה, ללא רישום, ובמהלך תקופה זו ניתנת האפשרות לאחרים לערער על הבקשה. לאחר שנה, ובאין מי שמערער על הבקשה לרישום הפטנט על שמו של המבקש, ירשם הפטנט על שמו, ובזאת הפך לבעליו של קנין רוחני רשום. זהו סדק ראשון בעצם הבעלות שהרי אם יתקבל ערעור על הבקשה, הפך המצפה להיות בעליו וליהנות מפירותיו ללא בעלים.

סדק נוסף נובע מאופן ההתגוננות בפני תביעה על הפרת פטנט. כל נתבע בגין הפרת פטנט די לו שיתמקד ויוכיח כי באחד מהתכונות שגה רשם הפטנטים ולא היה ראוי לאותה אמצאה לקבל תוקף של פטנט ומכאן שלא הייתה כל הפרה מלכתחילה. ישנם עוד שני מצבים בהם יכול מפר לתקוף את טענת בעלי הפטנט בגין ההפרה. האחד טענה יסודית כי האמצאה בגינה ניתן פטנט שייך לממציא עצמו ולא לבעלים הרשום, והשניה בעניין פטנט מתחום הרפואה אם יוכח כי לא היתה לרשם הפטנטים כל עילה להעניק צו הארכה לבעלות על פטנט למחזיק.

כמו-כן חילוט הפטנט ע"י המדינה או הפרה לכאורה תוך ניצול הפטנט בתוך כלי שייט או בכלי טייס כלי רכב וכדו' אינה הפרה. לעניין זה אוסיף כי ע"פ תאורית האקויולנטים [ברי השוואה] הפרה קיימת רק אם נערך שינוי שאיננו מהותי בהשוואה לאמצאה המוגנת בתביעת הפטנט. הפרה תוכח ע"י פלישה לתחומים מוגנים ע"י זהות בדרך, באמצעי ובתוצאה. מכאן שקשה להוכיח הפרה ממש ולכן הערך הקנייני של הפטנט מצטמצם.

סדק נוסף נגזר מאופייה של הכלכלה המודרנית בה תכיפות האמצאות, פיתוח הרעיונות וההתקדמות הטכנולוגית מעמידה את הפטנט בסכנת הפיכתו לבלתי רלוונטי.

סדק נוסף ביציבות הפטנט נובע מהעובדה שחוק הפטנטים מעניק קנייניות לפטנט באופן טריטוריאלי בלבד. אמנם על מנת להתגבר על מגבלה זו נכרתו מספר אמנות בינלאומיות אך רובן עוסקות בהיבטים הטכניים ולא במהות המשפטית הקשורות בבעלות ובנוסף, לא כל ארצות העולם חתומות על האמנות הללו.

הסדק האחרון נגזר מחוק הפטנטים עצמו המגדיר את ההגנה לתקופה מוגבלת של 20 שנה ככל שחולף הזמן, ערכו של הנכס יורד מכיוון שהרוכשים הפוטנציאליים מודעים להתקרבות מועד פקיעת ההגנה ולכן במאבק בין הבעלים ובין המשתמשים, לאורך ציר הזמן, ידם של המשתמשים גוברת וערך הנכס יורד.

מכאן כי אותה "בעלות" על הפטנט אינה יציבה כבעלות על מיטלטלין או מקרקעין, לעולם אינה סופית וכמעט תמיד ניתנת לערעור. ומכאן שהקניית משמעות קניינית לפטנט מסוכנת במקצת גם לבעל הנכס וגם לנושים פוטנציאליים המעוניינים להשקיע ולהלוות לבעל הפטנט והמתייחסים לאותו נכס רוחני כנכס יציב היכול לשריין את השקעתם.

בבואנו לעקל פטנט, הנטל המוטל על הנושה [או על הכונס שנתמנה לצורך מימושו] על מנת לשמור על הנכס, ולמנוע הפרות מכולי עלמא, אותו הנטל כל כך כבד עד כי יש להזהירו בטרם עיקול/שעבוד/משכון, שייטב לו אם יחפש בטוחות אחרות לצורך הבטחת החזר ההלוואה הניתנת לחייב וזאת כיוון שה"קנייניות" הטמונה בקניין הרוחני, אינה הקנייניות לה אנו רגילים ומצפים לה בנכס מקרקעין או מיטלטלין או אפילו מזכויות ממוניות אצל צד ג' ספציפי.

בל נשכח כי עיקול שהינו כאמור פעולה חד צדדית של נושה כלפי נכס או מחזיק בו וזאת ע"מ להגביל את הסחירות והדיספוזיציה בו עד לבירור הסכסוך המשפטי ולהבטיח לנושה שיהא לו ממה להיפרע בעתיד, עיקול זה הינו פעולה דיונית בלבד שאינה מקנה לנושה כל קנין שהוא ומכאן שבעצם אינו מהווה בטוחה של ממש. על פי הדין בישראל העיקול אינו מקנה לנושה כל יתרון על פני נושים אחרים במקרה של תאגיד או חייב ההופך חדל פירעון, וזאת להבדיל ממשכון או שעבוד.

הדין האנגלי דווקא כן מקנה להליך העיקול משמעות קניינית בכך שהעיקול מעניק לנושה תוקף קנייני ממועד הטלתו. אמנם אין הקנית משמעות קניינית לעיקול על פטנט פוטר את בעיית ההפרה האפשרית ע"י כולי עלמא ומכאן שהופך לנכס מכביד לנושה בכך שמוטלת עליו החובה לשמר, לממן, לחדש, לאתר מפירים, לתבוע אותם, ולרשום פטנטים בכל מדינה בה הוא רוצה להיות מוגן בפני הפרה, אך ברגע שהפטנט הופך לקנין, יכול גם הנושה לשעבדו לצורך קבלת הלוואה חדשה ובכך יכול לפחות לנצל את הקנין. ואולם, וכאן הפארדוקס, אם עיקול הקנין הינו חלש באופיו הקנייני מכל נכס אחר, גם הבנקים והמלווים לא ייאותו לקבל נכס רוחני כבטוחה למתן הלוואה.

נושה המעוניין להטיל עיקול על פטנט לצורך מימושו על מנת להיפרע מחוב, יפעל למימוש העיקול ע"פ חוק ההוצאה לפועל והתקנות. ראשית יגיש תביעה בגין החוב לבית המשפט, ולאחר קבלת פסיקתא, יפנה, לאחר פתיחת תיק הוצל"פ, בבקשה להטלת עיקול במסגרת לשכת ההוצל"פ. לאחר אישור הטלת העיקול, תפנה ההוצאה לפועל לרשם הפטנטים ותורה על רישום עיקול על הפטנט המסוים כפי שנעשה במקרה של הטלת עיקול על כלי רכב. לאחר רישום העיקול אצל רשם הפטנטים, צריך הנושה לפנות לראש לשכת ההוצל"פ בבקשה למינוי כונס נכסים למימוש הנכס על ידי מכירתו כפי שהיה עושה במימוש נכס מוחשי. אלא שכאן ההבדלים בין נכס מוחשי לקנין רוחני. הנכס המוחשי ניתן לצפייה על ידי רוכשים פוטנציאליים וניתן להעריכו על פי תנאי השוק החלים באותו הזמן. תוך התייחסות לגובה החוב, יחליט ראש ההוצאה לפועל אם מימוש הנכס ימלא אחר המטרה, ודי בו כדי לפרוע את החוב והאם יוותרו כספים שיוחזרו לבעל הנכס המעוקל וכיצד תחולק התמורה. הנכס הרוחני לא ניתן להערכה על פי קריטריונים ברורים. לקנין הרוחני מספר שלבים ולכל אחד מהם דרך אחרת לקביעת שוויו. בשלב הראשון לחיי הפטנט, שלב הבקשה לרישום הפטנט וגם לאחריו, אין ממש דרך להעריך את שוויו. מכאן שאין לו ערך של ממש פי קריטריונים כלכליים וברור כי עיקול נכס ללא ערך כלכלי היא פעולה ללא משמעות. שלב נוסף בחיי הפטנט הוא לאחר הרישום והפיכתו לקנין רוחני אך עדין ללא וודאות באשר לשוויו הכלכלי, ועדין אין אפילו מוצר מוגדר. גם כאן, העיקול הוא בעל משמעות אך ורק אם ניתן להגדיר את הרעיון לצורך שכנוע רוכשים פוטנציאליים כי יש ערך כלכלי. השלב השלישי הוא השלב בו המוצר המבוסס על הפטנט כבר מיוצר ומשווק, ויש ממנו פירות. כאן ניתן לומר כי לפטנט משמעות כלכלית, גם אם לא ברור מה הערך של הקנין עצמו.

בעיה נוספת בנוגע לעיקול הפטנט, נובעת מהגדרת הנכס. הזכות הקניינית בפטנט כוללת את הפטנט הרשום ואת כל הפירות המתקבלים ממנו. במצב בו הפטנט אינו תקף או שעל אף היותו רשום ולבעליו יש עדין מונופול עליו אין לו משמעות כלכלית אך עדין יש חייבים החבים לבעל הפטנט כספים בגין רישיונות שימוש או הפצה וכדומה, הרי שהטלת עיקול על הפטנט עצמו אינה עוזרת לנושים להשיג בעלות על הכספים. את חובם של בעלי הרישיון לבעל הפטנט המתבטא בכסף יש לעקל כעיקול של נכסים ממוניים רגילים. נניח לדוגמא נושה בבעל הפטנט שעיקל את הנכס הרוחני עצמו אך אין לאותו פטנט כל שימוש בעתיד. עצם הטלת העיקול על הפטנט אינה מניבה את הכספים הנמצאים בידי צד ג' שונים החבים בחובות עבר את הפירות לבעל הפטנט. ומכאן שהנושה חייב להטיל עיקולי צד ג' אצל המחזיקים לא מתוקף הטלת העיקול על הפטנט אלא מתוקף נשיית בעל החוב בבעל הפטנט ללא קשר לעצם בעלותו על הפטנט. מכאן שאין משמעות פרקטית לכלל האומר "בעל פטנט רשאי לשעבד בכתב את הפטנט או את ההכנסות ממנו או את שניהם". יוער כי ע"פ חוק הפטנטים יש לכונס שמונה ע"פ חוק הפטנטים סמכות לגבות כספים המגיעים לבעל הפטנט גם מלפני מינוי הכונס וגם לאחר מכן אך המשמעות המעשית אינה שונה מהטלת עיקולי צד ג' על מחזיקי הכספים באשר הם. ואולם כאן מדובר על הנושה בחייב ללא הקשר ישיר לפטנט, על הכונס מטעמו לפעול מחד למימוש הנכס ומאידך לעיקול הכספים אצל צד ג'. בעיה נוספת מתעוררת כשהכספים המוחזקים בידי צד ג' שנוצרו מרישיונות לשימוש בפטנט והחוסים תחת "פירות הפטנט" עלולים להיות מעוקלים גם ע"י נושים נוספים ואין עיקול הפטנט "לוכד" אותם מבלי שהנושים יפעלו באופן ספציפי לתפיסת אותם כספים.

הטלת העיקול מנקודת מבטו של הנושה המעקל משמעותה הצהרה על חסימת אפשרות ההעברה של הבעלות על הפטנט ומונעת מהבעלים, החייב, את הברחת הנכס. זאת ותו לא. שהרי כבר ציינתי שהפירות המתקבלים על ידי החייב ממכירת רישיונות הפטנט וכל הכנסה אחרת משימוש ברעיון, במוצר או בידע, אין צורך לעקל את הפטנט לצורך תפיסתם. די לנושה להטיל עיקול צד ג' על כספים או זכויות אצל כל אותם רוכשי המוצר, הרישיונות או הידע, לאחר שבצו תפיסה קיבל לידיו את כל המסמכים הדרושים לצורך איתור כל אותם צדי ג' המחזיקים כספים ונכסים של החייב. יתרה מזו, בהליך עיקול זכויות בפטנט, ע"פ חוק הפטנטים, ע"מ שלזוכה תהיה שליטה על אותם פירות הנובעים מהזכות, יש למנות כונס נכסים ורק לו הסמכות לכנס את הזכויות כולל הממוניות הנובעות מהקנין אך רק מעתה ואילך. אם כן מה הרבותא בהטלת העיקול על הרישום עצמו ע"פ חוק ההוצאה לפועל? נכון הדבר כי בנוגע לסעדים המנויים בחוק במקרה של תביעה לקבלת סעד בפני הפרה של פטנט, ישנן דרכים נוספות למינוי כונס נכסים [ע"פ חוק הפטנטים, חוק העוולות המסחריות ועוד] ובמקרים אלו, ניתנה הסמכות לכונס הנכסים בבואו לעקל את הקנין הרוחני עצמו גם לעקל את פירותיו, אם זה כספים, מוצרים וכדומה.

מהם השלבים על פי החוקים הרלוונטיים למימוש העיקול המוטל על נכס רוחני
הלכה למעשה, אין משמעות ממשית להליך מכירת הנכס המעוקל ע"י לשכת ההוצל"פ ללא מינוי כונס ע"פ סע' 21 "...מכירת מטלטלין ע"י לשכת ההוצל"פ". גם בנוגע לנכס מקרקעין, ע"פ סע' 21: "...מכירת מקרקעין שעוקלו לאחר שעברו שלושים יום מיום רישום העיקול והחייב לא שילם את החוב הפסוק, רשאי ראש ההוצאה לפועל, לפי בקשתו של הזוכה, לצוות על מכירתם של המעוקלים.". כלומר בנכסי מיטלטלין ומקרקעין ישנה אפשרות למכירת המעוקלים שלא על דרך של מינוי כונס נכסים אך בפרקטיקה כמעט ואין מימוש וביצוע מכירה ע"פ סעיף זה, משום שבמציאות השוררת כיום בבתי המשפט ולשכות ההוצאה לפועל, מי שיסמוך על פקידי ההוצל"פ לביצוע המכירה מוותר מראש על המכירה והתקבולים. לא ברור כיצד יכול ראש ההוצל"פ לפעול למכירת נכס קנין רוחני כאשר אין מי שיעריך, ינהל ויפעל למניעת הפרות הפטנט ושמירת הזכויות הצמודים אליו. ומכאן שהרוצה לממש נכס מעוקל יפעל למינוי כונס נכסים מטעמו לצורך ביצוע בפועל של הליך המימוש.

תפקידו של הכונס וחובותיו כלפי הזוכה והחייב מוגדרים בחוק ההוצל"פ בזו הלשון:
"סמכויותיו וחובותיו של כונס נכסים.
(א) כונס הנכסים ייקח לרשותו את הנכס שנתמנה לו, ינהלו, ימכרנו, יממשו ויעשה בו כפי שיורה ראש ההוצאה לפועל; וידו של כונס הנכסים בכל אלה כיד החייב.".

מתוך הגדרה זו של תפקיד כונס הנכסים, או לצורך כך כל ממונה מטעם ראש ההוצאה לפועל לצורך מימוש הנכס, נמצא כי על הכונס מוטלות משימות שאין ביכולתו המעשית לבצע.

"ינהלו"- מה פירוש ינהלו? כשמדובר בנכס מקרקעין או מיטלטלין ואפילו את מדובר בנכס מעורב כגון חברה פעילה הפועלת תחת מפרק ממונה מטעם בית המשפט, הכונס משקיע אמנם את זמנו ומירצו כשרק בסוף התהליך יגיש לבית המשפט בקשה לקבלת שכר טרחתו אך מעל לכך אין הכונס משקיע כספים משל עצמו לצורך פעילותו. ואילו כשמדובר בפטנט? במקרה שהפטנט הוכיח עצמו ובעליו הצליח למכור רישיונות יצור או זכויות אחרות המניבות פירות, האם על הכונס מתוקף תפקידו גם לנהל את גבית אותם סכומים המגיעים בעקבות הבעלות על הפטנט? נראה לי שלא כיוון שברגע שצד ג' מחזיק כספים ולו עתידיים השייכים לחייב, על הזוכה להגיש בנפרד בקשה לעיקול כספים אלו אצל אותו צד ג' המחזיק ואין זה מעינינו של הכונס שמונה לצורך מימוש הפטנט. אם מדובר בפטנט שעדין לא הוכיח עצמו, לא רק שאין לכונס דרך לברר את שווי הנכס, אלא שעל מנת לבצע את המוטל עליו -ניהול הנכס- עליו להגן עליו מפני הפרת הקנין על ידי אחרים. וכיצד יכול הכונס לאתר ברחבי העולם את אותם מפירי הקנין מבלי לרשום תחילה את הפטנט ברחבי העולם, תוך הוצאת ממון רב על מנת לקיים חקירה מקיפה לצורך איתור אותם מפירים באשר הם, אם הם קיימים כלל? לאחר מכן להתחיל בהגשת תביעות לפיצויים ולהוצאת צוי מניעה על מנת לשמר, לנהל, ולתחזק את הנכס. פעולות אלו עולות ממון רב שאין בידיו ובסמכותו של הכונס מטעם הזוכה להוציא ועל כן נמצא הכונס במצב בלתי אפשרי בו הוא מועל בתפקידו או מוציא ממון שאין לחוק סמכות להורות לו באופן אישי לעשות כן.

המצב מסתבך במקרה שבו עדין אין לחייב בעלות ממש על הפטנט אלא רק הוגשה בקשה לרישומו ועדין לא הסתיים התהליך. במקרה זה על הכונס להמשיך בתהליך הרישום תוך תשלום אגרות והוצאות נוספות לעורכי פטנטים לצורך השלמת הרישום עד לקבלת הבעלות ממש, אלא שהימנעות הכונס מלבצע פעולות אלו עלול להביא להגשת תביעות אישיות נגדו בגין רשלנות הן מצד הזוכה, הן מצד החייב והן אף על ידי צד ג' שונים, לדוגמא יורשי החייב.

נמצא שעיקול פטנט יכול להפוך לנכס מכביד במידה יוצאת דופן אם נשווה מצב זה לנכס מקרקעין או מיטלטלין מכביד הדורש שמירה, תחזוקה או תשלומי מס, אותם אפשר לפרוע מההכנסה הצפויה ממכירת הנכס. מעצם טבעה של הבעלות על הפטנט נובע בעלות על זכות שאין שוויה הכספי ידוע ובמקרים רבים אין דרך להעריכו בטרם הוצאת כל אותם סכומים ניכרים הנדרשים לתחזוקתו ולהפיכתו מזכות בבקשה לרישום פטנט לזכות בעלות ממשית [ראה לענין זה את החלטת כב' השופטת ורדה אלשייך בתיק 14481 בענין חב' טנדו תקשורת וטלפוניה]. בתיק זה החליטה השופטת אלשייך מפורשות לא לאפשר למפרק להוציא מכיסו את ההוצאות הנדרשות להמשך רישום הפטנט וזאת עקב התנגדות הכונס מטעם בעל האג"ח נגד החברה, להמשיך בתהליך רישום הפטנט. במקרה זה, התמוה לכשעצמו, גרם הכונס מטעם אחד הנושים לאיבוד הבעלות על הפטנט במכוון וזאת באישורו, ומבלי שהתכוון לכך, של בית המשפט.

בעיה נוספת וכבדת משקל העומדת בפני הכונס היא בעיית יציבות הבעלות על פטנט לגבי משמעותה הקניינית, עליה דנו מקודם בפרוטרוט.

ע"פ חוק הפטנטים, מגיש הבקשה לרישום פטנט- חזקה שהוא בעל הפטנט. הרעיון מאחורי הפטנט הינו מתן מהות קניינית גם ללא אישור החוק. כפי שכבר ציינתי, הקניית מהות קניינית לפטנט הינה בעיקרה זכות in rem שלילית המונעת מאחר לעשות שימוש בפטנט ללא קבלת רשיון מבעליו או מבית המשפט. ואולם הבעלות על הפטנט הינה גם זכות חיובית, המקנה לבעל הפטנט את כל הזכויות, התקבולים, השימושים והיכולות הקנייניות הטבועות בפטנט גם מבלי שיהיה כל רישום לגבי זכות זו. זכות זו נובעת מעצם היותו הממציא של הנכס או בעליו על פי הסכם, חוזה או דין.

אחד הסדקים העיקריים ב"נכסיות" המוקנית לפטנט הוא אותה אי ודאות מתמשכת בבעלות על הפטנט נובעת מהיכולת לערער על הבעלות, או מהפקעת הבעלות כתוצאה מניצול שלא כדין. ובעצם הבעלות קיימת על תנאי.

יכולת זו של תובע פוטנציאלי הטוען לבעלות על הפטנט, או להיותו הממציא האמיתי של הפטנט או לכל טענה אחרת בעניין הסתייגות מהיות הבעלים הרשומים בעליו האמיתי של הפטנט. סדק נוסף ביציבות הבעלות על הפטנט נובע מהחוק האמריקאי הקובע שבמקרה של הפרת פטנט הנמצא בבעלות מספר שותפים, אין אחד השותפים יכול להגיש תובענה בגין הפרת הפטנט ללא הסכמת כלל השותפים בפטנט. ומכאן שהפרה המבוצעת בהסכמת חלק מהשותפים והפוגעת ישירות בשאר השותפים, אין לאותם שותפים נפגעים דרך לתבוע את המפר. יצוין כי ע"פ החוק הישראלי אין הדבר כך. חוק הפטנטים קובע כי בפטנט שבבעלות משותפת רשאי כל שותף להגיש תביעה על הפרה אך אם הפטנט נרשם בארה"ב, הבעלים הישראליים יתקשו למנוע הפרת הפטנט ללא הסכמת כל בעליו לצורך הגשת תביעה בארה"ב.

המסקנה מכך היא שהכונס נוטל על עצמו משימה בלתי פשוטה של ניהול נכס על מנת למוכרו בעתיד תוך ידיעה ברורה כי בטווח הזמן הנראה לעין ישנו סיכוי כי יוגשו ערעורים והתנגדויות לעצם בעלות החייב בנכס ומכאן שתישמט הקרקע תחת הכונס והפטנט יילקח מידיו.

יצוין כי ישנו סיכון רב כי לאחר הוצאת כל אותם כספים רבים לצורך מימוש פוטנציאל הרישום על מנת לרכוש את הבעלות על הפטנט, יופיעו מאי שם התנגדויות וערעורים מצד טוענים אחרים לבעלות על הפטנט, התנגדויות שלא היה לכונס יכולת פרקטית לאתרם מראש, ואם יתקבלו הערעורים וההתנגדויות, תועבר הבעלות לאחרים וימצא הכונס חב בכל אותם הוצאות ללא יכולת לשלמם מתוך ההכנסות שהיו צפויות ממכירת הנכס. כל הסיכונים הללו קיימים אמנם גם בנכסים מוחשיים כגון מקרקעין או מיטלטלין אך בקנה מידה קטן הרבה יותר, עם יכולות בירור בטרם רכישת הבעלות פשוטות יותר המקטינות את הסיכון אליו חשוף הכונס לרמה סבירה.

ניתן היה לחשוב כי העיקול עצמו ימנע מאחרים להפר את הקניין כמשמעו על פי חוק הפטנטים. אך מחשבה זו נטולה כל בסיס. שהרי כל אדם יכול לפגוע בקנין הרוחני על ידי הפרת הפטנט בביתו או בחצרו. אין לבעל הפטנט יכולת מעשית לבדוק בכל מקום בעולם האם מאן דהוא פועל להפר את הקנין וליהנות הנאה אסורה מפירות אלו גם למטרות מסחריות. מכאן שהעיקול אין בו כדי לתת לנושה בטחון ביכולתו להיפרע מהחוב על דרך מימוש הפטנט. אציין שלעניין זה אין נפקא מינה אם משתמשים בסעד העיקול או בסעד צו המניעה. אלא, שסעד העיקול "מתלבש" על הנכס הספציפי ואין הוא פותר בעיה כלשהי ואילו צו מניעה אין בו טעם במקרה שכזה כיוון שאין מטרה. הנושה אינו יודע בשלב זה מי מתכונן להפר את הקנין ולכן אינו יכול להוציא צו מניעה. כלומר שבעצם עיקר העיקרים בהטלת עיקול שכזה הוא בפגיעה ביכולתו של החייב עצמו להעביר את הבעלות על הפטנט לאחר, בבחינת "לא לי ולא לו יהיה" אך לא יותר מכך.

אם כך הדבר כיצד ניתן ליישב מצב זה עם העובדה שעל פי החוק תיתכן אפשרות של הטלת שיעבוד על פטנט שישמש כבטוחה לצורך קבלת אשראי למשל? ואולם השעבוד שונה מהעיקול. ושוב, מבלי להיכנס לעובי הקורה בהבדלים בין זכותו של המשעבד למול זכותו של המעקל למשל במקרה של פשט"ר או פירוק, הרי שההבדל העיקרי בין השנים הוא ששעבוד הוא פעולה מרצון בהסכמת שני הצדדים ומכאן חזקה עלינו שהנושה הפוטנציאלי המוכן לקבל כבטוחה את הקנין הרוחני, עשה בדיקה מקיפה והשתכנע שהדבר כדאי לו הן במחיר אותו הוא דורש [פרמית סיכון], הן מבדיקת נאותות שהמלווה עורך לפטנט והן מהערכת יכולתו העתידית לממש את הקנין תוך מתן משקל מתאים לעלויות הדרושות לצורך פיקוח למניעת הפרת הפטנט ובכללן רישום הפטנט בארצות נוספות. הטלת עיקול לעומת זאת מהווה צעד אלים בו הצד הנושה חוסם את קנינו של החייב, ומונע ממנו את העבירות והמסחר בנכס. בשלב בו הוא נאלץ לעקל פטנט, אין הוא מחשב עלות תועלת של החוב למול הבטוחה. זהו מצב של ברירת מחדל. בעיה זו היא ליבה של בעיית עיקול הקנין הרוחני. הנכס הרוחני הופך למכביד. שהרי לעיתים ההשקעה הנדרשת עולה אלפי מונים על גובה החוב, ולעיתים גם אם גובה החוב הוא רב, אין הנושה מעונין להשקיע בבחינת" To throw good money after bad money" .

הדעה הרווחת בקרב רוב המשפטנים היא שמכיוון שהצדקת הקנין נובעת בעיקר מתוך התאוריה התועלתנית מחד ומחקיקת חוק היסוד כבוד האדם וחירותו לפיה אין פוגעים בקינינו של האדם, יש הגיון רב בהגדרת הזכות על פטנט כזכות קניינית במובנה המהותי וזאת רצוננו בהבטחת עושרו של אדם ושל החברה שהרי אם לא יוכרו זכויותיו הכלכליות של הממציא, תפסיד החברה כולה מכך שהממציאים לא ימציאו והחברה ככלל לא תתקדם מכאן שהזכות הקניינית מקדמת את הרווחה החברתית ע"פ התאוריה התועלתנית.

לדעתי המסקנה המתבקשת מהטיעונים שהצגתי היא שסעד העיקול אינו פרקטי בנכסים רוחניים, להוציא זכויות בכספים עתידיים וזכויות בנכסים רוחנים שכבר הוכיחו עצמם כמניבים פירות ושמועד פקיעתן עדין רחוק. יחד עם זאת, חיפשתי ולא מצאתי בשום מדינה אחרת סעד משפטי אחר שיכול להחליף את סעד העיקול. עצם הצורך בהשקעת משאבים כספיים רבים על מנת לממש את הנובע מהעיקול הופכת את הסעד ללא ישים ומערערת על עצם הגדרת הפטנט כקנין. מכאן חשבתי שהיה טוב יותר לו המשפט היה מסיר את ההגדרה הקניינית הניתנת לנכסים רוחניים או מסייגן באופן ברור לכל על מנת להביא לידיעת נושים פוטנציאליים כי נכס רוחני אינו ניתן לתפיסה ומימוש [ברוב המקרים], ועליהם לשקול את צעדיהם בטרם התקשרות ומתן אשראי לפרטים או תאגידים שאין להם נכסים למעט נכסי קנין רוחני. העברת מסר שכזה תכוון את הנושים הפוטנציאליים לדרוש מחייביהם העתידיים בטוחות מוחשיות יותר על דרך ערבויות אישיות, ערבויות צד ג' או במידה ויש ברצונם לקחת סיכון כמו זה הטמון בפיתוח נכס רוחני, יכולים הם לקבל בתמורה להשקעתם מניות בתאגיד, דבר שיבטיח להם דיבידנד באותם רווחים שינבעו בעתיד מהקנין הרוחני.


ביבליוגרפיה:
ספרות (ע"פ א"ב)
ד"ר אליעזר בן שלמה, דיני עיקולים, חלק א', אוצר המשפט, נתניה 1999
ד' בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והליכות, מהדר' ד', פרלשטין גינוסר, ת"א 1997
ד"ר אורי גייגר ד"ר אורן פירסט, חברות סטארט אפ והון סיכון, רמות 2001
ג' גינת, דיני הנזיקין (בעריכת ג' דטסקי), "גניבת עין", האונ' עברית, ירושלים 1982
טוני גרינמן, זכויות יוצרים, סדן, ת"א 1998
מיגל דויטש, עוולות מסחריות וסודות מסחר, נבו 2002
י. ויסמן, דיני קנין חלק כללי, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש סאקר 1993
נינה זלצמן, עיכבון, סדן, ת"א 1998
אירית חביב כהן, דיני חברות לאחר חוה"ח החדש, כרך ב', אל טק, ת"א 1999
ג' טדסקי "סודות עסקיים", הפרקליט לה (תשמ"ג) 26
יוסף כהן, דיני חברות, בורסי, ת"א 1988
ד"ר מיכאל כהן רינהולד, ספר ההיטק הישראלי
צפורה כהן, פירוק חברות, לשכת עו"ד בישראל 2000
ד"ר כפיר לוצאטו, עולם הפטנטים, ספריה עיסקית-גלובס, ישראל 2002
פנחס נרקיס, דיני קנין רוחני, אוגדן, אוצר המשפט, ישראל 1998
א. פרוקציה, דיני חברות חדשים בישראל, הוצ' המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש סאקר 1993
ד' פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, כרך א', מהדורה שניה, תשנ"ח – 1998
ע. פרידמן, פטנטים, דין פסיקה ומשפט משווה, פרלשטיין גינוסר, ת"א 2001

פסקי-דין ישראל (ע"פ תאריך)
ע"א 293/59 שלמה צרנוצקי נ מצטפה מחמד קשקוש ואח',פ"ד יד[1] 64
בג"צ 280/60 אביק נ' הרשות המוסמכת ליבוא מכשירי רוקחות, פ"ד טז[2] 1323
ד"נ 30/67 חיים שטרן ובן ציון רוזנבוים נ שלמה שטרן, פ"ד כב[2] 36
בר"ע 232/75 אטבה יוסף ועמרם נ' דן רצבי, פד ל[1] 477
ת.א. [ת"א] 1769/83" The Boing company נ' בואינג נסיעות ותיירות בע"מ, פס"מ תשמ"ט [ג] 108
ע"א 217/86 מרדכי שכטר נ' אבמץ בע"מ, פ"ד מד[2] 846
רע"א 134/88 חסיד לוי נ' יוסף חכשור, פד מב[4] 198
ע"א 126/89 מפרק קופל טורס נ' חב' מלונות דן, פ"ד מו[3] 441
ע"א 4360/90 משה בר חן ואח' נ' יוסף אברהם כוכבי ואח', פד מז[2] 311
ע"א 2600/90 עלית.בע"מ נ' יעקב סרנגה ואח', מאגר סביר כרך מ"ז 14 210
ת.א.[ת"א] 1466/93 מסטר נ' הרצוג
ע"א 6821/93 בנק המזרחי ואח' נ מגדל, פד מט[4] 222
רע"א 5768/94 א.ש.י.ר יבוא יצור והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ, פ"ד נב[4] 289
ת.א.1182/95 יו זוין ו- SDR שריון יבוא ושיווק בע"מ נ' אל שי יבוא
רע"א 1821/98 ניקו בדים נ' בנק דיסקונט, פ"ד נד[1] 773
ע"ע 164/99 דן פרומר ואח' נ' רדגארד בע"מ, תק-אר 99(2) פד"ע לד 294
פס"ד 3553/00 אלוני נ' זנד-טל, פ"ד נז[3] 577

אזכורי חקיקה (ע"פ א"ב)
חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 [תיקון אחרון: 7/11/02]
חוק המטלטלין תשל"א-1971
חוק הפטנטים תשכ"ז-1967
חוק כרטיסי חיוב התשמ"ו-1986 [תיקון אחרון 6/8/98]
חוק לעידוד השקעות (חברות עתירות הון) התש"ן-1990
חוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 [תיקון אחרון 1/6/03]
פק' החברות[נוסח חדש] התשמ"ג-1983 [תיקון אחרון 30/12/01]
פק' המיסים [גביה]
תקנות ההוצל"פ תש"ם-1979
תקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984

דרג את המאמר: